"אם אז התרחשה בנייה מחדש של החיים האישיים והלאומיים, גם הפעם תתרחש"

טקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה לכבודם של ניצולי וניצולות השואה ולזכר קורבנותיה, התקיים בקמפוס בנוכחות קהל רב שכלל סטודנטיות וסטודנטים, נשות ואנשי סגל מנהלי ואקדמי ואורחים נוספים. ההרגשה היא שהשנה, יותר מתמיד, חשוב לספר ולהנציח את מה שקרה לאחינו ולאחיותינו. לצד הדברים, כדי להמחיש את מספרם הרב של החטופות והחטופים שנותרו בשבי, ספר הקהל מאחת ועד 132. אף עין לא נותרה יבשה.

"אין לנו רשות לשכוח, אין לנו הסמכות לסלוח, ואנו מחויבים להעיד ולתעד"

ראשון נשא דברים פרופ' אייל זיסר, סגן רקטור האוניברסיטה. "בכל שנה בעת הזו, והשנה הזו במיוחד, שוב אנו מוצאים כי קטנות מידותיהן של המילים מלהכיל את שיעור הזוועה ואת גודל האובדן. אין מילים היכולות להסביר ואין שפה המסוגלת להכיל. זה קרה! למליונים, מליוני אנשים אמיתיים, יהודים כמוני, כמוך וכמוך, כמונו, שכל חטאם היה היותם יהודים. בצר לנו אנו מוצאים נוחם בהעלאת סיפורי הגבורה והאנושיות אשר היו כמאורות פזורים בשדות החושך והמוות. גם היום אנו ממשיכים לשאוב תעצומות נפש מהסיפורים האלו, וללמוד על קדושת החיים, על הנחישות ועל התושייה שלהן מסוגל האדם גם בפני הנורא מכול".

"השנה מתווסף ליום הזה ממד נוסף של כאב בצל המלחמה שבה אנו מצויים מאז מתקפת הטרור של ה-7 באוקטובר, במהלכה נטבחו יהודים באופן ובהיקף כמותם לא ידענו מאז השואה. הקריאה 'לעולם לא עוד' מהדהדת בתור יסוד קיומנו כאן, על האדמה הזאת, מאחדת אותנו בגורל משותף בל יימחה. הנה אנחנו כאן, כואבים, עצובים, מתגעגעים, אבל עדיין עומדים זקופים ובגאון, וממשיכים לומר לא עוד. ואולם, איננו יכולים להגדיר את עצמנו אך ורק כעוף החול היהודי, העולה ושב ועולה בלהבות וקם ושב וקם מן האפר. בבואנו להתמודד עם האתגרים הרובצים לפתחה של מדינת ישראל, עלינו להמשיך לבנות ולבסס כאן חברה דמוקרטית ותרבות עשירה. כך נבטיח שכאן, במפעל החיים המשגשג בארץ אבותינו, יזכה העם היהודי להגנה ולביטחון, ויוסיף לצמוח, להתפתח ולהיות למופת בעבור אומות העולם".

^{פרופ' אייל זיסר ואיריס בן משה}

"במותם ציוו לנו את התקווה"

דניאל זילבר, יו"ר אגודת הסטודנטים והסטודנטיות ביקשה מציבור הסטודנטים לזכור את תפקידם כדור העתיד של מדינת ישראל. "חלק מהמשמעות של לזכור את הנופלים היא לשאת בתקוותם האבודה... עלינו לא רק לזכור אלא להזכיר, להזכיר לעולם את הזוועות שקרו ולא לתת להם לשכוח לא משנה כמה זמן עבר מהשואה. בשם הנופלים אנחנו יושבים כאן היום, עם התקווה האבודה של 6 מיליון אחינו ואחיותינו. בשמם אנחנו אומרים לא עוד ובשמם אנו מצווים על עצמנו לזכור".

מגדלור בחשכת השואה

דוד גור, פעיל במחתרת התנועות הציוניות בהונגריה וכיום יו"ר העמותה לחקר תנועות הנוער הציוניות בהונגריה, עלה לבמה עם נכדתו. "אני בן 98. בעת המלחמה היה בן 18, צעיר מכם. ביום הזה באתי לדבר על התקווה ועל הגבורה ולא על קורבנות, כאב ואובדן".

הודות לפעילות המחתרת שבה פעל, הוצלו חייהם של אלפי יהודים, כשזו סיפקה להם מסמכים ודאגה לספק מזון ומחסה לילדים יתומים רבים. "אני מודה לגורל שהייתי שותף למפעל ההצלה הייחודי ואדיר ממדים זה של מחתרת תנועות הנוער הציוניות בהונגריה. קיומה של המחתרת, התגיסותם ופעילותם האמיצה של צעירים יהודים מול כוחות אימתנים, ראויים שיישמעו וייזכרו כחלק מקורות עם ישראל, וינחילו את סיפורם כמופת של התנגדות של מאבק להצלת יהודים ושל אחדות בפעולות הצלה ואחדות תקווה, השראה ולקח לדורות".

^{דוד גור ונכדתו}

"כגודל הפשע כן עומק ההכחשה"

פרופ' דינה פורת, ההיסטוריונית הראשית של 'יד ושם' ופרופסור בחוג להיסטוריה של עם ישראל, שיתפה באסון האישי שקרה למשפחתה שמתגוררת ביישובי עוטף ישראל, ושאלה שלוש שאלות שעליהן כל אחד ואחת מאתנו יצטרכו לחשוב כיצד לענות.

"יום הזיכרון הזה לשואה, נראה שכך כולנו מרגישים, שונה מאוד מקודמיו. אירועי ה-7 באוקטובר העלו מייד שורה של אסוציאציות והיזכרות במציאות ובעדויות שהפכו מזמן לזיכרון קולקטיבי. את המילה 'שואה' לתיאור רצח היהודים על ידי הנאצים ועוזריהם לא בחרו ועד או אקדמיה ללשון העברית. השימוש בה עלה מאליו, מתוך הציבור, ולא במקרה:  זהו ביטוי תנ"כי, המתאר כוח טבע, שמופיע פתאום, בחטף, לא ידענו מראש, לא  יכולנו להתכונן. לא רק המילה שואה ולא רק האסוציאציות עלו מייד, אלא גם שאלות שמלוות אותנו מאז  השואה, ואולי אפשר להיעזר בניסיון שנצבר מאז".

"השאלה הראשונה: איך ניגשו למלאכת הזיכרון וההנצחה? איך אספו עשרות אלפי עדויות שהגיעו מעשרות ארצות בשפות רבות, וריכזו במקום אחד, ביד ושם? ועכשיו השאלה מחריפה נוכח הריבוי העצום של אמצעי תקשורת וצילום  ותיעוד ושיגור – אם לא ייעשה מאמץ לרכז  לפחות העתקים מכול העדויות המושמעות והולכות במדיה בארץ ובעולם, למה שהתרחש ב-7 באוקטובר, במקום אחד, לא תהיה בעתיד תמונה שלמה".  

"ושאלה שנייה: מאז הסתיימה השואה החלה  מייד הכחשתה, ולמעשה הגרמנים החלו כבר להעלים ראיות תוך כדי. הניסיון מלמד, שכגודל הפשע כן עומק ההכחשה, וכן מיידיות ההכחשה. לא רק השואה, אלא פשעים רבים אחרים מוכחשים, כי ההכחשה מסייעת להשכחה, שתיהן  מאותו שורש, והיא מסייעת להימלט מעונש. הספר הראשון שהכחיש את השואה ראה אור כבר ב-1945, ואחרי ה-7 באוקטובר, לא הספקנו להסתובב וכבר החלו דיבורים על כך שבעצם אין עדויות, ולא ייתכן".

"והשאלה השלישית: האם מותר לחגוג במהלך אסון ואחריו? במרץ 1943, לפני 80 שנה, התחבטו הסטודנטים באוניברסיטה העברית בשאלה, האם לקיים את נשף פורים המסורתי, וזה חודשים ספורים  אחרי שנודע שהרג היהודים הוא שיטתי. וגם בקבוץ דליה שאלו, מה יהיה עם פסטיבל המחולות. וגם היום התחבטנו בשאלה מה עושים  בפורים ובפסח, ובשבוע הבא יום העצמאות. אז והיום נוצרו שני אפיקים מקבילים, אבל וזעם וצער בצד החיים הממשיכים, וציון חגים ומועדים, אולי גם בתור דווקא, דווקא חיים".

"מאז אותו יום נורא נקברו כל כך הרבה פרחים צעירים, צעירים מדי, ולכן, עם כל הצער, הוחלט להמשיך הלאה, להסתכל קדימה, להתנדב. קרוב לאלפיים ניצולים פונו מבתיהם ב-7 באוקטובר, מהם למעלה מ-500 תושבי העוטף. אין תגובה אחידה בין הניצולים לאירועים, כל אחד עונה לך בדרכו, אך כמה מהם אומרים: אין ספק שהיה יום נורא, עם השלכות קשות על כל היבט בחיינו, אבל ההשוואה לשואה היא לא באמת אחד לאחד, והמשווים יודעים זאת, כי עם כל הכאב והאסוציאציות ברור גם למי שנוקטים במילה שואה, שמדובר באירוע אחר לגמרי בהיקפו. ואם אז היו חידוש החיים ובנייה מחדש של החיים האישיים והלאומיים אחרי השואה, יהיו גם הפעם. לא מחר ואפילו לא מחרתיים, אבל יהיו".